מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' דן חברה לתחבורה ציבורית בע"מ

פסק דין

תאונת דרכים שאירעה ב-22/12/2008 בין רכב פרטי (המבוטח בידי התובעת) לבין אוטובוס (השייך לנתבעת). אין חולק כי האוטובוס פגע ברכב הפרטי מאחור, אולם הנתבעת מעלה שתי טענות הכרוכות זו בזו: אחת, התאונה נגרמה במתכוון בידי נהג הרכב הפרטי שהוא בנו המאומץ של הבעלים; שתיים: הנזק הנתבע לא נגרם בתאונה אלא הוחמר בדיעבד. אבחן אפוא את שתי הטענות. אציין כי בפני העידו שני הנהגים, וכן העידה אחת מנוסעות האוטובוס. עדות הנוסעת היתה אמינה בעיני ושוכנעתי כי אין לה אינטרס באיזו מן הגרסאות. כמו כן הוצגו תמונות של הנזק לרכבים, הודעות שניתנו בסמוך לתאונה ודו"ח השמאי.

טענת תאונה במתכוון: כל שלושת העדים העידו כי עובר לתאונה נסע הרכב הפרטי לפני האוטובוס ובלם מספר פעמים במהלך נסיעתו עד שלבסוף פגע בו האוטובוס מאחור. את מהלך הדברים תיארה נוסעת האוטובוס במילים הבאות: "הנהג של ההונדה נדחף לנתיב של האוטובוס, זה היה לפני רמזור אדום ואז נעצרו ברמזור. אחרי שעצר ברמזור האדום לא קרה כלום. אחרי שהוא עצר ברמזור האדום, ההונדה המשיכה להידחף לנתיב של האוטובוס, זה היה משהו חריג, כאילו משהו בכוונה תחילה. עד שבאחת הפעמים נהג האוטובוס בלם והחליק על הכביש ונכנס בו מאחורה. מצב הכביש באותה עת היה רטוב". נהג האוטובוס תיאר תמונה דומה. בעדותו העיד כי נהג הרכב הפרטי שנסע לפניו בלם שלוש או ארבע פעמים במהלך נסיעתו, ותחושתו היא כי מדובר היה במעשה מכוון, ובלשונו: "הוא כאילו הזמין, אחרי שלחצתי על הבלם הרגשתי שהוא הזמין אותי לפגוע בו מאחור, כי עשה זאת 3 פעמים". אציין כי עדותו של נהג האוטובוס תואמת את הודעתו לנתבעת מיום 22/12/2008 שגם בה טען לתאונה "בכוונה".

נהג הרכב הפרטי מודה כי בלם מספר פעמים, אך הוא מסביר זאת בתנאי הדרך, בתנועה ובשינוי נתיבים, ובלשונו: בתחילה הכביש הוא דו נתיבי אבל בגלל שעומדות שם מכוניות ליד המדרכה זה נהיה נתיב אחד. עצרתי נתתי לרכבים לעבור מימין, בא רכב רצה להכנס נתתי לו, זה עניין של מרחק כמו של אולם ביהמ"ש נתתי לו להכנס סיימתי האוטובוס העיף אותי והמשיך ליסוע אחרי 200 מ'..." ובהמשך: "יש שני נתיבים, איפה שהפלאפל בצד ימין, וזה מצטמצם לנתיב אחד, וחוזר בחזרה לשני נתיבים. איך שזה חוזר לשני נתיבים הוא נכנס בי".

שמעתי את העדויות, ומצאתי קשיים לא מבוטלים בעדותו של נהג הרכב הפרטי. כך, למשל, לא הובהר מדוע בלם דווקא במקום שבו הכביש מתרחב ונתיב אחד הופך לשני נתיבים. כמו כן לא סבירה עדותו כי האוטובוס העיף אותו למרחק של כ- 2.5 מטרים, חלף על פניו ואז הוא עצמו רדף אחרי האוטובוס וחסם אותו כדי שזה ייתן לו פרטים ("האוטובוס העיף אותי והמשיך ליסוע אחרי 200 מ' יש רח' הרצל חסמתי את האוטובוס כדי שיתן לי פרטים"). ברי כי אם האוטובוס העיף את הרכב למרחק שכזה בכביש עירוני היה הרכב פוגע ברכבים אחרים, ולא סביר שאחרי תאונה בעוצמה כזו המשיך האוטובוס לנסוע כשהרכב הפרטי רודף אחריו וחוסם אותו. טענה זו אינה עולה גם בקנה אחד עם עדות נוסעת האוטובוס.

טענות הנטבעת הנן אפוא טענות כבדות משקל אך הואיל ובטענת תרמית מסוג זה נטל ההוכחה על הטוען הוא גבוה יותר ניתן אולי לקבל בדוחק את טענת נהג הרכב הפרטי כי בלם בשל תנאי הדרך. יחד-עם-זאת, אין לי צורך להכריע אם הורם נטל ההוכחה בעניין זה, שכן שוכנעתי שהתובעת לא הוכיחה כי הנזקים הנתבעים על ידה אכן אירעו בתאונה.

החמרת נזק בדיעבד: תמונות הנזק ברכב מראות נזק חמור ביותר לחלקו האחורי של הרכב עד כדי הכרזה על אבדן כללי של הרכב. תא המטען מעוך ומקופל כולו וגם הפנסים מנותצים, כמו כן נטען כי השמשה האחורית של הרכב נשברה. נהג הרכב הפרטי העיד כי עיקר הנזק נגרם בתאונה וכי לאחר התאונה נסע עם הרכב למוסך השייך לאדם המוכר לו שם נפתח תא-המטען של הרכב בעזרת לום לפני שהשמאי הגיע למקום. לטענתו, השמאי אף צעק על עובדי המוסך על שפתחו את הרכב לפני הגיעו, אך הדבר אינו נזכר בדוח השמאי. הנהג העיד כי השמשה האחורית של הרכב לא נשברה בתאונה, אלא נשברה לפתע לאחר נסיעה של כ- 20 מטרים. למול עדות זו העיד נהג האוטובוס כי הנזק שנגרם בתאונה היה קל וכי הצדדים החליפו פרטים על תא המטען של הרכב הפרטי שהיה ישר – דבר שאינו מתיישב עם תמונות הנזק שצולמו.

לעניין זה ייחסתי משקל רב לעדותה של נוסעת האוטובוס, ששללה מכל מכל את האפשרות כי התמונות הולמות את הנזק שנגרם בתאונה, ואף היא תיארה החלפת פרטים על תא-המטען של הרכב הפרטי, ובלשונה:

"אני מעיינת בתמונות הנזק של רכב התובעת ... כשנהג האוטובוס עצר בתחנת האוטובוס כדי להחליף פרטים, החלפת הפרטים היתה על תא המטען של ההונדה ולכן הנזק שנראה בתמונות לא יכול להיות. למיטב זיכרוני בתא המטען היה באמצע פס והצד השמאלי, הפנס אני חושבת שנשבר. אני ראיתי את זה, כי החלפת הפרטים היתה מלווה בויכוח ואף נוסעים מהאוטובוס ירדו כי זה לקח זמן כ 10-20 דקות. אני לא ראיתי שמשות ברכב ההונדה שנשברו ולא ראיתי פגיעה בכנף של הרכב. גם לא ראיתי שהשמשה של האוטובוס נשברה".

עדות זו ברורה ביותר, והיא עולה בקנה אחד עם העובדה שמדובר בדרך עירונית ובבלימה חוזרת ונשנית של הרכבים – דבר שחייב נסיעה איטית שאינה מתיישבת אם נזקים כה חמורים. חיזוקים נוספים לטענות הנתבעת מצאתי גם בעובדה שמדובר ברכב שנסע קילומטרים רבים יחסית לפני התאונה (על פי דוח השמאי מד האוץ הורה על כ- 133,000 ק"מ), ובעובדה על פי עדות הנהג הרכב עבר תאונה נוספת במוקד האחורי כשלושה חודשים לפני התאונה נושא הדיון כאן. על כל אלה אשוב ואזכיר את טענת נהג הרכב הפרטי כי תא-המטען נפרץ בלום לפני הגעת השמאי.

בחינת מכלול הראיות שבפני מעלה אפוא כי התובעת לא הרימה את נטל ההוכחה להראות כי הנזק הנתבע אכן נגרם התאונה, וכי לא ניתן לשלול – והדבר אף סביר יותר – כי הנזקים לא נגרמו בתאונה וכי לנזק שנגרם בתאונה הוספו נזקים שהביאו להחמרה עד כדי אבדן כללי של הרכב.

בנסיבות אלו אני דוחה את התביעה, ומחייב את התובעת לשלם לנתבעת שכ"ט בסך 10% מסכום התביעה ומע"מ כדין והוצאות בסך 300 ₪. אני פוסק לעד מטעם הנתבעת שכר עדות בסך 300 ₪ שישולם בידי התובעת.

ניתן היום, ל' ניסן תש"ע, 14 אפריל 2010, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: